יום שבת, 11 בספטמבר 2010

היעד

מה שלומך?

בסדר.

זה הכל? איך עבר החג?

אמרתי לך, אני לא אוהב את כל החגים האלה. האמת שדי חיכיתי שזה יסתיים. לפחות יום כיפור הוא קצר יותר והשנה נופל על סוף-שבוע. וסוכות זה מרוח יחסית, ויש חיים בחול המועד.

 אתה עושה מה שעשית בפעם הקודמת, אתה מייד צולל לתוך הנושא ומתחיל לפרט ולספר מסביב, כשבעצם השאלה היא מה שלומך. בפעם הקודמת, ייתכן שזו טעות שלי, אבל צללנו מייד למה אתה מרגיש ומה קשה לך ומה אתה חושב ובמה אתה מאמין, בלי שאני בכלל מכיר אותך.

למה זו טעות?

לא 'טעות' במובן של משהו רע, אלא במובן של משהו אחד שעשינו כאשר ייתכן ומשהו אחר היה יכול להיות יותר יעיל.

אוקיי. אז מה נעשה כדי שזה לא יהיה טעות?

אתה ציני.

אני יודע.

אני מניח שמתישהו נגיע לעסוק במה משרתת הציניות הזאת. ובינתיים, הייתי שמח אם היית מציג את עצמך קצת.

מציג את עצמי? בשביל מה?

אנחנו אמורים לקיים פה שיחות שאתה ביקשת, כנראה כתוצאה מאיזשהו צורך. בשביל שאתן לך את המענה הטוב ביותר, אני מניח שיעזור לי להכיר אותך קצת.

מה אתה רוצה לדעת? השכלה? ניסיון תעסוקתי? קורות חיים יעזרו? כי תמיד יש לי עותק בתיק, לכל מקרה. ולא, אני לא ציני הפעם, באמת יש לי קורות חיים בתיק ואם זה יעזור לך להכיר אותי אין לי בעיה לתת לך עותק.

אתה רוצה לתת לי עותק?

לא.

למה לא?

כי אז תשאל איזה צורך אצלי זה משרת, למה אני מעדיף להציג את עצמי על נייר, בדברים שהוכנו מראש, בקפידה, כשיכולתי לבחור מה להכניס ומה לא, דברים שמאירים אותי רק באור חיובי.

בסך הכל הפעם השנייה שלנו כאן ואתה כבר יכול לדעת מה אני הולכת לשאול? אתה לומד מהר.

נכון, אני לומד מהר. הנה, אתה רואה? אתה כבר יודע משהו עליי בלי שאמרתי את זה. אני באופן אישי מאוד מאמין בלמידה מתוך התנסות וחוויה, וכמו שאתה רואה זה גם עובד אצלך, אז למה שלא נמשיך ככה?

אתה רוצה שנמשיך ככה?

תקשיב, זה מתחיל לעצבן אותי.

מה?

זה מתחיל להיות כמו פרק בסופרנוס. רק שאני לא מאפיונר, ואתה לא מקבל ממני 150 דולר לשעה.

שוב, כפי שאמרתי, אנחנו כאן מכיוון שאתה ביקשת, אתה משקיע פה, גם זמן וגם משאבים. הייתי שמח לדעת מה הצורך שלך. ולא רק בשביל שאני אדע, אני חושב שזה חשוב שתנסח לעצמך מה היעדים שלך כאן.

מה היעדים שלי? אני מניח שאני מצפה שיהיה לי מקום שאוכל לדבר בו בצורה נקייה, להביא את עצמי ולא לחשוש מהתגובה, לדעת שאני אקבל תגובות ענייניות ולא שיפוטיות. אדם חכם שאוכל לדבר איתו.

תודה.

חכה, זו עוד לא מחמאה. זה מה שאני מצפה. 

ומעבר לזה? יש נושאים מסויימים שהיית רוצה לעבוד עליהם?

אני. אני רוצה לעבוד על 'אני', ועל כל הדברים שמקיפים אותי. משפחה, חברים, קריירה, זוגיות.

השתתקת ברגע שאמרת זוגיות.

כן, כי זה אולי הנושא הכי מפחיד מבחינתי, כי הוא במידה מסויימת השתקפות של כל שאר הנושאים.

אני חושב שאפשר לומר את זה לגבי כל אחד מהתחומים שהזכרת.

מה הכוונה?

ההנחה שלי שאפשר להכיר אותך בכל אחד מהזירות האלה, ולהבין מה קורה איתך, נניח, מול המשפחה- ילמד הרבה גם על איך אתה עם חברים, איך אתה בקריירה או איך אתה בזוגיות.

אני לא בזוגיות.

אז למה אתה לא בזוגיות, או מה קורה כשאתה כן.

זה די הגיוני, הרי זה כל הזמן אותו אני בזירות שונות. זה הרעיון? 

הרעיון הוא שיש גרעין פנימי שהוא אתה, אך הוא מקבל גוון אחר בהתאם לסיטואציה בה אתה נמצא.

אז הייתי רוצה להבין מה הספקטרום, מה הסך של כל הצבעים האלה, ומה באמת מרכיב אותי, מה לא מרכיב אותי, ולמה יש גוונים מסויימים שאני מביא במקום אחד ולא מביא במקום אחר גם אם הייתי רוצה, ולהיפך.

אני חושב שזה יעד מעולה.

תודה. אני חושב שנגמר לנו הזמן.

כבר אמרתי לך שאני אחראי כאן על הזמנים, אבל במקרה הזה צדקת. נתראה בפעם הבאה.


זה קצת מוזר, להתחיל לשתף פתאום עם 'גורם זר', עם מישהו שהוא לא אני. ועם זה- אני מניח שאם לא הייתי רואה את הרווח הפוטנציאלי אז לא הייתי נכנס לזה בכלל. ו'הגורם הזר' הזה הוא לא רק הוא, הוא גם אתם, אם אתם קוראים כאן. אשמח לשמוע את תגובתכם, ובעיקר אשמח אם תלוו אותי לאורך הדרך הזאת, ותאירו בזוויות נוספות, בשאלות, בתובנות או סתם בפניני חוכמה משלכם/ן.

שלכם, המגף.

יום רביעי, 8 בספטמבר 2010

ארוחת החג

אם יש דבר שאני באמת שונא - זה את ארוחות החג של ראש השנה וליל הסדר. בעצם, קשה לומר אם אני שונא אותן, כי לא נראה לי שאף פעם הייתי בארוחת חג 'תקינה'.

למה אתה מתכוון? חסר לך האלמנט הדתי שבארוחות?

לא, אני לא מדבר על לקיים את כל ברכות החג על פי הסדר בראש השנה, אני לא מדבר על קריאת ההגדה וההמתנה האין-סופית לארוחה. אני מדבר על כינוס משפחתי, שבו כולם ישובים יחד, בין אם נעים להם יחד או שכולם מנסים להעמיד פנים שהם סובלים אחד את השני.

איך זה קורה?

זו בדיוק הבעיה, שזה לא קורה. שנים שהשולחן הגדול בפינת האוכל אצלנו בבית עומד עם אגרטל נטול פרחים במרכזו וכסאות רעועים מסביב, ואף פעם אף אחד לא יושב סביבו. לפעמים כשבאים אליי אנשים הביתה אני משאיל כסא אחד או שניים מפינת האוכל לחדר ולאחר מכן מחזיר אותם.

אז למה בעצם אין ארוחות חג?

כי ארוחת חג זו גרסה מוגדלת לארוחה משפחתית. גם ארוחות משפחתיות אין. פשוט אין.

וממה לדעתך זה נובע?

אתה ממש טוב בלשאול שאלות, מה? ממה זה נובע? מזה שאת המונח 'משפחה' הכרתי לראשונה כששידרו בערוץ הילדים את 'אריזה משפחתית'. אני לא מרגיש שיש לי משפחה. ואני אומר את זה כבר, יעני, כבחור בוגר. אחרי גיל ההתבגרות וכל הבולשיט הזה. האמת ששאלתי את עצמי לא פעם האם זה קטע התבגרותי כזה וזה ייגמר, או האם זו תסמונת הדשא של השכן. ולאט לאט אני מבין שבשביל להשוות את צבע הדשא שלך לצבע הדשא של השכן צריך שקודם כל תהיה לך חצר.

אז אתה מרגיש שאין לך חצר?

אין לי חצר. אבל יש לי מרפסת. אני יכול להסתכל ממנה על בתים אחרים, וככה לראות כל מיני חצרות. ירוקות יותר, או פחות. ולפעמים אני נתקל בבתים אחרים שגם בהן אין חצר אלא רק מרפסות. 

אז איך זה מרגיש?

וואי, אני מרגיש שהמילה רגש תעלה הרבה בשיחות האלה, מה? זה מרגיש אמביוולנטי. מצד אחד נורא קל לבכות על מר גורלי ולהסביר לעצמי שנדפקתי. מצד שני, אני רואה בזה מזל לא קטן. זה מאפשר לך להתבונן על דברים...

התכוונת לומר "מאפשר לי" להתבונן על דברים.

כן, נו אתה יודע, זו צורת ביטוי.

אין ספק שזו צורת ביטוי, השאלה אם יש פה משהו מעבר לצורת ביטוי.

נו, ברור שכן. הרבה יותר קל לדבר בגוף שלישי. זה מרחיק דברים ואז אתה מרגיש יותר בנוח לדבר על זה.

שוב, אתה מרגיש יותר בנוח לדבר על זה.

כן. זה מרחיק דברים ואז אני מרגיש יותר בנוח לדבר על זה. רגע, על מה דיברנו בכלל?

על החצר שאין לך ועל המרפסת שיש לך, ועל זה שאתה רואה בזה גם מזל לא קטן.

אה, כן. אז אני רואה בזה גם מזל, כי אני מרגיש שאני הולך לשנות את זה בחיים שלי. כלומר, כשלי תהיה משפחה, אני כבר אדע מה לעשות ומה לא לעשות, ואין לחסוך לילדים שלי את הדברים האלה. זאת אומרת, ברור שיהיו דברים שאני לא אדע ואפשל, אבל זה לא יהיה בזירה הזאת. ומכיוון שאני יודע עד כמה זה חסר, איזה חלל זה יוצר ואני מרגיש שבקלות הייתי יכול למלא אותו, אם רק הייתי במקום שיכול למלא חללים כאלה, אז היה הרבה יותר טוב.

ואתה לא חושב שעכשיו, במצבך כפי שהוא היום, עם המשפחה שלך כפי שהיא היום, אתה יכול למלא את החלל הזה?

לא נגמר לנו הזמן כבר?

אני אחראי על הזמנים, אל תדאג.

האם אני יכול למלא את החלל הזה? אני לא יודע. אבל מה שאני כן יודע זה שאני לא רוצה.

באמת? אתה מדבר על צורך, על חלל, על משהו מאוד מאוד בסיסי שאתה מרגיש שחסר לך, ואתה אומר שאתה יכול למלא אותו אבל לא רוצה?

אני לא יודע אם זה משהו שאני רוצה להיכנס אליו, מוכן להיכנס אליו, בשל להיכנס אליו. וחוץ מזה, נראה לי שאם אני אכנס אליו אז אני אוכל הרבה בוץ. 

וזה מחיר שאתה לא מוכן לשלם?

לא יודע. בכל מקרה, אני לא חושב שזה התפקיד שלי. זה התפקיד של ההורים שלי. שים לב שאני נותן להם קרדיט וקורא להם הורים.

אתה לא חושב שזה תפקיד שלכם, יחד?

אני לא חושב שיש דבר כזה יחד. בשביל יחד צריך את הקונספט הזה של משפחה, וכפי שכבר ראית היא לא קיימת, אז זה מן מלכוד 22 כזה.

אתה מרגיש במלכוד?

 אתה יודע, אני אעריך מאוד אם תוכל גם לומר דברים ולא רק לשאול שאלות. 

אני מאמין שבכל שאלה יש אמירה, ולפי התשובה שלך אתה מכוון את האמירה למקום הרלוונטי לגביך. אל תמהר לחפש אמירות, ואם אתה ממש מוכרח- אז יש מסביבך בשפע, כל הזמן. ואפרופו זמן, באמת נגמר לנו הזמן. נתראה בפעם הבאה?

בעיטה ראשונה

אני מקווה שהריטואל הזה של פוסט היכרות לא יחזור על עצמו יותר מדי. זו הפעם הרביעית שאני מוצא את עצמי פותח בלוג, כאשר השאלה השזורה בבסיס הכתיבה היא האם להיחשף או להישאר אנונימי. אז החלטתי- בשביל לאפשר שטף כתיבה לא יותר מדי סינון ודאגות- אשאר אנונימי.

למה המגף? כי זו חווית הכתיבה שלי. להכניס את עצמך למשהו גדול, שיכול להרתיע, אבל בעצם מגן עליך ומאפשר לך להיכנס לכל הבוץ והרטיבות מסביב מבלי להתלכלך יותר מדי. ומנגד, משהו שמאפשר לך לחוות את הסביבה בצורה מאוד מוגבלת, מאוד מסוגרת, יש שיאמרו אליטיסטית ונשמרת. שיאמרו, הם צודקים.

אני מוכרח להודות שאני כותב בבלוג, ולא ביומן נניח, בעיקר בשביל הפידבק מבחוץ. חשוב לי לדעת מה חושבים על הכתיבה שלי, ולא פחות מזה- מה חושבים עליי. לכן, אם עולות לכם מחשבות, שאלות, תהיות או אמירות בעקבות הקריאה כאן, אשמח אם תשתפו אותי ואת שאר הקוראים על ידי תגובה, או תצרו איתי קשר ישירות באמצעות הדוא"ל.

נתראה.