אם יש דבר שאני באמת שונא - זה את ארוחות החג של ראש השנה וליל הסדר. בעצם, קשה לומר אם אני שונא אותן, כי לא נראה לי שאף פעם הייתי בארוחת חג 'תקינה'.
למה אתה מתכוון? חסר לך האלמנט הדתי שבארוחות?
לא, אני לא מדבר על לקיים את כל ברכות החג על פי הסדר בראש השנה, אני לא מדבר על קריאת ההגדה וההמתנה האין-סופית לארוחה. אני מדבר על כינוס משפחתי, שבו כולם ישובים יחד, בין אם נעים להם יחד או שכולם מנסים להעמיד פנים שהם סובלים אחד את השני.
איך זה קורה?
זו בדיוק הבעיה, שזה לא קורה. שנים שהשולחן הגדול בפינת האוכל אצלנו בבית עומד עם אגרטל נטול פרחים במרכזו וכסאות רעועים מסביב, ואף פעם אף אחד לא יושב סביבו. לפעמים כשבאים אליי אנשים הביתה אני משאיל כסא אחד או שניים מפינת האוכל לחדר ולאחר מכן מחזיר אותם.
אז למה בעצם אין ארוחות חג?
כי ארוחת חג זו גרסה מוגדלת לארוחה משפחתית. גם ארוחות משפחתיות אין. פשוט אין.
וממה לדעתך זה נובע?
אתה ממש טוב בלשאול שאלות, מה? ממה זה נובע? מזה שאת המונח 'משפחה' הכרתי לראשונה כששידרו בערוץ הילדים את 'אריזה משפחתית'. אני לא מרגיש שיש לי משפחה. ואני אומר את זה כבר, יעני, כבחור בוגר. אחרי גיל ההתבגרות וכל הבולשיט הזה. האמת ששאלתי את עצמי לא פעם האם זה קטע התבגרותי כזה וזה ייגמר, או האם זו תסמונת הדשא של השכן. ולאט לאט אני מבין שבשביל להשוות את צבע הדשא שלך לצבע הדשא של השכן צריך שקודם כל תהיה לך חצר.
אז אתה מרגיש שאין לך חצר?
אין לי חצר. אבל יש לי מרפסת. אני יכול להסתכל ממנה על בתים אחרים, וככה לראות כל מיני חצרות. ירוקות יותר, או פחות. ולפעמים אני נתקל בבתים אחרים שגם בהן אין חצר אלא רק מרפסות.
אז איך זה מרגיש?
וואי, אני מרגיש שהמילה רגש תעלה הרבה בשיחות האלה, מה? זה מרגיש אמביוולנטי. מצד אחד נורא קל לבכות על מר גורלי ולהסביר לעצמי שנדפקתי. מצד שני, אני רואה בזה מזל לא קטן. זה מאפשר לך להתבונן על דברים...
התכוונת לומר "מאפשר לי" להתבונן על דברים.
כן, נו אתה יודע, זו צורת ביטוי.
אין ספק שזו צורת ביטוי, השאלה אם יש פה משהו מעבר לצורת ביטוי.
נו, ברור שכן. הרבה יותר קל לדבר בגוף שלישי. זה מרחיק דברים ואז אתה מרגיש יותר בנוח לדבר על זה.
שוב, אתה מרגיש יותר בנוח לדבר על זה.
כן. זה מרחיק דברים ואז אני מרגיש יותר בנוח לדבר על זה. רגע, על מה דיברנו בכלל?
על החצר שאין לך ועל המרפסת שיש לך, ועל זה שאתה רואה בזה גם מזל לא קטן.
אה, כן. אז אני רואה בזה גם מזל, כי אני מרגיש שאני הולך לשנות את זה בחיים שלי. כלומר, כשלי תהיה משפחה, אני כבר אדע מה לעשות ומה לא לעשות, ואין לחסוך לילדים שלי את הדברים האלה. זאת אומרת, ברור שיהיו דברים שאני לא אדע ואפשל, אבל זה לא יהיה בזירה הזאת. ומכיוון שאני יודע עד כמה זה חסר, איזה חלל זה יוצר ואני מרגיש שבקלות הייתי יכול למלא אותו, אם רק הייתי במקום שיכול למלא חללים כאלה, אז היה הרבה יותר טוב.
ואתה לא חושב שעכשיו, במצבך כפי שהוא היום, עם המשפחה שלך כפי שהיא היום, אתה יכול למלא את החלל הזה?
לא נגמר לנו הזמן כבר?
אני אחראי על הזמנים, אל תדאג.
האם אני יכול למלא את החלל הזה? אני לא יודע. אבל מה שאני כן יודע זה שאני לא רוצה.
באמת? אתה מדבר על צורך, על חלל, על משהו מאוד מאוד בסיסי שאתה מרגיש שחסר לך, ואתה אומר שאתה יכול למלא אותו אבל לא רוצה?
אני לא יודע אם זה משהו שאני רוצה להיכנס אליו, מוכן להיכנס אליו, בשל להיכנס אליו. וחוץ מזה, נראה לי שאם אני אכנס אליו אז אני אוכל הרבה בוץ.
וזה מחיר שאתה לא מוכן לשלם?
לא יודע. בכל מקרה, אני לא חושב שזה התפקיד שלי. זה התפקיד של ההורים שלי. שים לב שאני נותן להם קרדיט וקורא להם הורים.
אתה לא חושב שזה תפקיד שלכם, יחד?
אני לא חושב שיש דבר כזה יחד. בשביל יחד צריך את הקונספט הזה של משפחה, וכפי שכבר ראית היא לא קיימת, אז זה מן מלכוד 22 כזה.
אתה מרגיש במלכוד?
אתה יודע, אני אעריך מאוד אם תוכל גם לומר דברים ולא רק לשאול שאלות.
אני מאמין שבכל שאלה יש אמירה, ולפי התשובה שלך אתה מכוון את האמירה למקום הרלוונטי לגביך. אל תמהר לחפש אמירות, ואם אתה ממש מוכרח- אז יש מסביבך בשפע, כל הזמן. ואפרופו זמן, באמת נגמר לנו הזמן. נתראה בפעם הבאה?
אוקי נהיה מסובך להגיב פה. אין יותר תגובות מאומתות גם?
השבמחקכן, בכולופן. אולי בפסח תבוא למשפחה שלי? מוכנה אפילו לתת לך את ההרגשה שאתה בנדוד שלי או משהו. מבטיחה להיות נחמדה, מאל תרגיש לא נח כולם ירדו עליך אחר כך בין אם תהיה מנוס ובים אם לא.
אה אגב אהבתי את הטע הזה של הפסיכולוג של עצמ